החלטה בתיק פר"ק 2419-07

עובדות המקרה, בעיקרן, הינן ידועות וברורות, ואינן שנויות במחלוקת מהותית בין המערערים לנאמן.

ראשיתה של הפרשיה נשוא הערעור, היה בסכסוך דמים בין משפחות בעיר טייבה שהתחולל במהלך שנות ה-90, וגבה מחיר דמים ויצר מצב בלתי נסבל. בסופו של דבר, כדי לפתור את הסכסוך גובש הסכם מורכב לפיו אחת המשפחות המעורבות "תיגלה" מרצונה מטייבה לישוב אחר, וזאת בתמורה לכך כי העירייה תשלם לה מחיר מלא בעד כל הנכסים - ובעיקר עסקינן במקרקעין רבים - המצויים בבעלותה. לעניין זה, לא הוכחש וספק אם ניתן להכחיש, כי אין עסקינן אך ורק בבעיה שעסקה בה הרשות המקומית, אלא נטען ולא נסתר כי המדינה, על האורגנים השונים שלה , הייתה מעורבת בגיבוש ובוודאי הייתה מיודעת ומצויה ב"סוד העניינים" של ההסדר המתגבש. בלא צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, אעיר כי טענה נגדית, לו נטענה, הייתה עשויה להראות בלתי הגיונית על-פניה. ספק גדול אם מסוגלת רשות מקומית לגבש הסדר כה חריג ורחב-היקף, הדורש שיתוף פעולה מצד מספר רשויות לשם ביצועו, בלא הסכמה ואף מעורבות מלאה מצד גופי המדינה.

אין חולק, כי לשם ביצוע החלק הפיננסי של ההסדר, אשר דרש כמות גדולה של משאבים אשר ככל הנראה לא עמדו לרשות העירייה, ביצעה העירייה מעין מכרז, בו הוזמנו רוכשים לרכוש את הקרקעות המיועדות לפינוי; הכסף ששילמו הרוכשים לעירייה הועבר למשפחה אשר נאלצה לעזוב את טייבה כפיצוי על רכושה, ואילו הקרקעות מיועדות היו להיות מועברות לרוכשים.

נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואדגיש: הנאמן אינו חולק על כך כי המערערים שבפני - חלק מאותם רוכשים - שילמו ממיטב כספם ואת מלוא התמורה הנדרשת עבור המקרקעין . אלא מאי? למרבה הצער, אין אף חולק על העובדה כי חרף התשלום דנן, לא הועברו הקרקעות לרשותם .

מן התמונה הנפרשת בכתבי הטענות עולה, לכאורה, מסכת מקוממת של דחיות, שילוח המבקשים ב"לך ושוב", אשר בסופם של דברים התברר כי לא ניתנו - למצער עבור חלק מן הקרקעות - אישורים של משרד הפנים בהתאם לדרישת סעיף 188 לפקודת העיריות. זאת, כאשר הן המדינה והן הנאמן טוענים כי עסקינן בתנאי מתלה, בלעדיו אין כל תוקף לחוזים שחתמה העירייה (ואין חולק כי חתמה) עם המערערים. הצדדים חלוקים בשאלה, האם כללי הבטלות היחסית נשוא הלכת ע.א. 6705/04בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים ואח', חלים אף במקרים כגון המקרה נשוא הערעור, ובאיזו דרך יש להחילם.

במסגרת הערעור שבפני, עותרים המערערים לחייב את הנאמן והמדינה ליתן מזור למצוקתם הנמשכת, או לחלופין להחריג את עניינים מצו ההקפאה וליתן להם אישור להגיש את תביעתם לבית הדין לעניינים מנהליים. כסעד חלופי, עותרים המערערים להשבה, וחולקים בחריפות על עמדת הנאמן, אשר קיבל את תביעת ההשבה באורח חלקי בלבד - השבת הסך הנומילי בתוספת הצמדה בלבד, ללא ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. בנוסף לאמור לעיל, עותרים הנאמן והמדינה לדחות את הערעורים על הסף בשל איחור בהגשתם.

אדון בדברים כסדרם.

1.                 השאלה הראשונה שיש לדון בה, הינה השאלה הדיונית שעניינה איחורם הנטען של המערערים.
אכן, אין ספק כי אין להקל ראש באי-עמידה בסדרי דין, ובמקרים המתאימים עשוי איחור משמעותי בהגשת ערעור להוות עילה לדחייתו על הסף, או לחלופין בחיוב המערער בהוצאות הולמות כתנאי לשמיעת עניינו. אלא מאי? עניין לנו בסוגיה אשר נתונה לעולם לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר יפסוק בה תוך התחשבות הן במידת האיחור, והן בנסיבות הכלליות - קרי, שיקולי צדק, התנהלותם של כל הצדדים במהלך השתלשלות האירועים, הנזק שנגרם לצד שכנגד בשל האיחור, וכיוצא באלו - רשימה של שיקולים אשר משתנה ממקרה למקרה, ולעולם אינה בגדר רשימה סגורה.
בנסיבות המקרה, הרי שבמלוא הכבוד הראוי לעמדות הנאמן, כמו גם לעומס העבודה ולכמות תביעות החוב עימן עליו להתמודד - ואין אני מקלה ראש, חלילה, בחשיבות שיקול זה, הרי שהכף נוטה, במפורש ובאורח חד-משמעי, לטובתם של המערערים.

ראשית ; עניין לנו לא רק בנזק הכספי הכבד אשר עשוי להיגרם למערערים בשל דחיית ערעורם בלא שינתן להם יומם, אלא שהדבר מקבל משנה חשיבות נוכח העובדה כי עסקינן במקרה שבו, אף לשיטת הנאמן, נעשה למערערים עוול כבד בידי הרשויות , באשר אין ספק כי שילמו ממיטב כספם עבור מקרקעין, וזאת בהתאם לחוזה שנעשה בגלוי ולאור יום מול רשות מנהלית, אולם בסופו של דבר לא קיבלו תמורה כלשהי.

אוסיף ואבהיר: אין עסקינן כלל ועיקר במקרה הדומה ל"מקרה טיפוסי של חדלות פירעון", קרי - ספק או מתקשר אחר אשר סיפקו סחורה או שילמו כספים ולא קיבלו תמורה בגין קריסת המתקשר מנגד, אלא במצב דברים אחר וחמור בהרבה, לפיו מתן הנכס נשוא העסקה מחד גיסא, ואי השבת התשלומים מאידך גיסא, נמשכו שנים רבות בטרם הקריסה , ולמעשה הן קודמות אף להסדר הנושים הראשון אשר נעשה לעיריית טייבה.
דומה כי החומרה של מצב דברים לכאורי זה מדברת בעד עצמה, והיא יוצאת דופן, שלא לומר יוצרת מצב שהוא בבחינת "בל ימצא ובל יסבל" במדינה מתוקנת: רשות מנהלית אשר קיבלה כספים מאזרחים עבור נכס, אינה מוסרת את תמורתו ותחת זאת נהנית הן מהכסף והן מהקרקעות עבורן שולם, וזאת כאחרון המעולים ומפרי החוזים. בעשותה כן, היא נתלית ככל הנראה בכך שהיא עצמה חתמה על חוזים פגומים, בלא קבלת אישורי משרד הפנים. להשלמת התמונה, אעיר כי המדינה עצמה, אף שצורפה כצד להליך, לא טרחה כלל ועיקר להגיב לגופו של עניין, אלא הסתפקה בתמיכה לקונית בדחיית הערעור.

שנית : דברים אלו מביאים אותי לשיקול השני, והחשוב ביותר לשיטתי, בכל הנוגע לריפוי המחדל הדיוני של המערערים, וזאת בנסיבות המקרה - אף בלא לחייבם בהוצאות בשל כך. במלוא הכבוד למחדלם של המערערים או מי מהם, ככל שאנו "בודקים את כפות המאזניים" של התנהלות הצדדים, הרי במלוא הכבוד הראוי, מחדל זה כמעט בטל בשישים לעומת התנהלות הצד שכנגד - ואין עסקינן במקרה זה אך ורק ברשות המקומית ובהתנהלותה הקלוקלת אליבא דכוליי עלמא טרם הקפאת ההליכים, אלא אף, אם לא בעיקר, ברושם העולה בכל הנוגע להתנהלות רשויות המדינה.

אומר בלב כבד ובמלוא הכבוד הראוי, ספק  אם הגשת ערעור באיחור מה, שקולה אף כדי מקצת העוול והפסול הלכאורי שדבק במשיכת המערערים במשך שנים ב"לך ושוב" בין רשות אחת לחברתה, תוך שהרשויות נהנות הן מכספם (אשר אין מחלוקת כי שולם במלואו!) והן מן הקרקע אשר הייתה מיועדת להם; העירייה נתלית בהעדר אישורים ממשרד הפנים, ואילו משרד הפנים ממלא פיו מים; אישורים - איין; ואף השבה -איין. אעיר בשולי נקודה זו;  אינני נדרשת לקבוע ממצאים, בשלב זה, בשאלה האם רוכשים אחרים במצב דומה קיבלו אישורים, נקודה שאם תתאמת עשויה אף להעלות טענה משמעותית של עשיית איפה ואיפה, על כל המשתמע מכך.

אי לכך, הנני מחליטה להאריך את המועד ולדון בערעור לגופו, ואין לי אלא להצר על כך כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, ניסו הן המדינה והן הנאמן להפיק יתרון ולחסום את דרכם של המערערים בעילה זו.

2.                 משהגענו לכאן, מן הראוי לדון בשאלות נשוא הערעור לגופן.